ירושלמי- מקום המנוחה של האוכל ומטרתו

בפרשתנו אנו קוראים על גאולת מצרים, שעל פרסום נס זה אנו שותים מידי שנה ארבע כוסות יין. לכבוד השתיה הזאת, נעסוק היום בשתיה. האם עיקר השתיה היא בפה, או במעיים?

המשנה בעירובין (פרק עשירי) אומרת שאסור לאדם לשתות כאשר הוא מוציא את ראשו מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך, אלא צריך שיהיה ראשו ורובו באותה רשות בה הוא שותה.

נחלקו התלמודים בהסבר המשנה.

בבבלי אומרים שמעיקר הדין מותר לשתות כאשר מוציא פיו לרשות אחרת, כיון שהמשקה נח בפיו, הנמצא באותה רשות שממנה הוא שותה. אעפ"כ אסרו זאת חכמים, שמא הוא יביא אליו, לרשות בה גופו נמצא, את הכלי או המשקה, ויעבור על מלאכת הוצאה.

ראשונים ואחרונים תמהו (רא"ש וערוך השולחן) מדוע נחשב הפה כמקום הנחת המשקה, הרי המשקה מתגלגל ונח במעיו, הנמצאים ברשות אחרת, ולכאורה יש לומר שאם מוציא ראשו לרשות הרבים ושותה מהמשקה המונח שם, הוא עוקר את המשקה מרשות הרבים ומניחו בתוך מעיו, שנמצאים ברשות היחיד, וכן להיפך.

בירושלמי באמת כך אומרים. לפי הירושלמי האיסור לשתות כאשר מוציא רק את ראשו לרשות אחרת הוא מעיקר הדין, כי הוא מכניס משקה מרשות הרבים אל תוך מעיו שנמצאים ברשות היחיד. וכן להיפך.

בקיצור, נחלקו התלמודים מה נחשב מקום הנחת המשקה בגוף - הפה או המעים.

והביאור -

בפרק "כיצד מברכין" יש הבדל בין התלמודים בהבנת מהות הברכה לפני שאוכלים או שותים.

בירושלמי לומדים מן הכתוב בעניין נטע רבעי "והיה כל פריו קדש הלולים לה'" שיש להלל, כלומר לברך, את ה' על הפירות, קודם שיטעם מהם.

בבבלי דוחים את הלימוד הזה, ואומרים שזו סברא - אסור לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה.

נמצא שבבבלי הדגש הוא על ההנאה באכילה. עיקר ההנאה הוא הנאת החיך, ולכן הנחת המים בפה נחשבת הנחתם.

בירושלמי הדגש הוא לשבח את ה' על טוב הפירות. המשמעות העיקרית של טוב הפירות היא בתועלתם העצמית, שעיקרה בתוך הגוף, ושם היא הנחתם.

בבבלי מתייחסים להנאה המוחשית יותר, ולכן עיקר ההנחה בפה, ובירושלמי מתייחסים להנאה הפנימית יותר, ולכן עיקר ההנחה היא בתוך הגוף.

אלו ואלו דברי א-לוקים חיים. אנו מודים לה' על חסדיו, ואנו מודים לו שחסדיו באים בדרך הנאה.